אז הנה זה בא..
הרשומה הראשונה שלי (אחרי הפתיחה)
בכל כיתה ישנם כמה תלמידים מבריקים, בעלי תפיסה מהירה שתמיד יודעים, יודעים את התשובות לכל השאלות, יודעים לנתח טקסטים ברמה שלא רחוקה כלל מרמתו של המורה עצמו.
בכל כיתה ישנם כמה תלמידים חכמים, מבינים עניין, שמבינים את הנושאים הנלמדים לאחר הסבר אחד קצר וברור.
את שאר התלמידים נשאיר להזדמנויות אחרות.
ובכן באותו יום אחד מן התלמידים מהקבוצה השניה, מבין ויודע, אבל יותר מזה הוא ילד חמוד. באותו יום הוא מטריד אותי ללא הפסקה, רון (שם בדוי) שב ישר, רון תפסיק לדבר, רון אם תסתובב עוד פעם אני אאלץ בצערי כי רב להענישך... כך נמשכים להם כמה שיעורים.
רון בא אלי רגע בבקשה, אני קורא לו לשיחה לנסות להבין מה מתרחש בליבו.
הילד דומע.. אבל מסתיר את פניו שאני לא אראה.
מה קרה?
כלום.
אני עושה את עצמי כאילו לא שמתי לב שהוא דומע.. הוא הרי מנסה להסתיר זאת.
רון, הסבר לי בבקשה מדוע התנהגת כפי שהתנהגת היום בכיתה?
ככה.. משעמם לי.. בעצם אני לא מבין.. זה נושא קשה..
קצת קשה אז נשברים?
רון, אני מעריך מאוד את יכולותיך ובטוח שאתה מסוגל להתגבר על הנושא
כן אבל זה קשה..
טוב, אני מבקש שבפעם הבאה תשאל... אבל למה אתה עצוב?
...
אני מבין שאתה לא מעוניין לספר לי..
מהנהן בראשו
טוב, זו זכותך המלאה, דע לך שבכל רגע שתרצה אני ארצה לשמוע אותך. אתה יכול ללכת.
רון מסתובב כדי שלא אראה את פניו ויוצא..
נשארתי בכיתה עם תחושת מועקה קשה בליבי, הוא כל כך עצוב ואינני מבין מדוע.. האם זה עניין אישי? או אולי נפגע ממני? מדוע לא סיפר לי.. רגשות אשמה מנכרות בליבי.
החלטתי שלא אוכל להמשיך לראותו כך עצוב ומדוכא.
למחרת בבוקר טרם התחילו הלימודים פניתי אליו.
ראיתי על פניו את המבט הזה, מבט שמשדר לך את כל העצבות הזו, משהו כבד. אך גם מתריס.. ישנם תלמידים שכאשר הם מחליטים שהם לא מתאמצים ולא מוכנים לשתף פעולה הם עומדים מאחורי החלטתם עד הסוף גם אם זה עולה להם במחיר לא מבוטל.
רון, אמרתי לו, אני אוהב אותך וכל כך כאב לי אתמול כאשר היית עצוב..
משהו במבט שלו משתנה, אני כל כך אוהב לראות את נקודת השבירה הזו כאשר אתה פונה אל אדם בכנות גמורה ומזדהה עם הכאב שלו, נוגע בנקודה שמחברת את בני האדם זה לזה
שלפתי שוקולד מכיסי
היום אני לא יכול לראותך עצוב אז הבאתי לך שי כדי לשמח אותך.
יש חיוכים שנשארים איתך יום שלם.. עד שאתה מניח את ראשך עייף ויגע על הכר.. ואולי אפילו עוד כמה ימים.
אחד כזה קיבלתי באותו רגע.
הוא לקח את השוקולד הסתובב במהירות (מסתיר את פניו שלא אראה את רגשותיו..) והתיישב במהירות במקומו.
הרשומה הראשונה שלי (אחרי הפתיחה)
בכל כיתה ישנם כמה תלמידים מבריקים, בעלי תפיסה מהירה שתמיד יודעים, יודעים את התשובות לכל השאלות, יודעים לנתח טקסטים ברמה שלא רחוקה כלל מרמתו של המורה עצמו.
בכל כיתה ישנם כמה תלמידים חכמים, מבינים עניין, שמבינים את הנושאים הנלמדים לאחר הסבר אחד קצר וברור.
את שאר התלמידים נשאיר להזדמנויות אחרות.
ובכן באותו יום אחד מן התלמידים מהקבוצה השניה, מבין ויודע, אבל יותר מזה הוא ילד חמוד. באותו יום הוא מטריד אותי ללא הפסקה, רון (שם בדוי) שב ישר, רון תפסיק לדבר, רון אם תסתובב עוד פעם אני אאלץ בצערי כי רב להענישך... כך נמשכים להם כמה שיעורים.
רון בא אלי רגע בבקשה, אני קורא לו לשיחה לנסות להבין מה מתרחש בליבו.
הילד דומע.. אבל מסתיר את פניו שאני לא אראה.
מה קרה?
כלום.
אני עושה את עצמי כאילו לא שמתי לב שהוא דומע.. הוא הרי מנסה להסתיר זאת.
רון, הסבר לי בבקשה מדוע התנהגת כפי שהתנהגת היום בכיתה?
ככה.. משעמם לי.. בעצם אני לא מבין.. זה נושא קשה..
קצת קשה אז נשברים?
רון, אני מעריך מאוד את יכולותיך ובטוח שאתה מסוגל להתגבר על הנושא
כן אבל זה קשה..
טוב, אני מבקש שבפעם הבאה תשאל... אבל למה אתה עצוב?
...
אני מבין שאתה לא מעוניין לספר לי..
מהנהן בראשו
טוב, זו זכותך המלאה, דע לך שבכל רגע שתרצה אני ארצה לשמוע אותך. אתה יכול ללכת.
רון מסתובב כדי שלא אראה את פניו ויוצא..
נשארתי בכיתה עם תחושת מועקה קשה בליבי, הוא כל כך עצוב ואינני מבין מדוע.. האם זה עניין אישי? או אולי נפגע ממני? מדוע לא סיפר לי.. רגשות אשמה מנכרות בליבי.
החלטתי שלא אוכל להמשיך לראותו כך עצוב ומדוכא.
למחרת בבוקר טרם התחילו הלימודים פניתי אליו.
ראיתי על פניו את המבט הזה, מבט שמשדר לך את כל העצבות הזו, משהו כבד. אך גם מתריס.. ישנם תלמידים שכאשר הם מחליטים שהם לא מתאמצים ולא מוכנים לשתף פעולה הם עומדים מאחורי החלטתם עד הסוף גם אם זה עולה להם במחיר לא מבוטל.
רון, אמרתי לו, אני אוהב אותך וכל כך כאב לי אתמול כאשר היית עצוב..
משהו במבט שלו משתנה, אני כל כך אוהב לראות את נקודת השבירה הזו כאשר אתה פונה אל אדם בכנות גמורה ומזדהה עם הכאב שלו, נוגע בנקודה שמחברת את בני האדם זה לזה
שלפתי שוקולד מכיסי
היום אני לא יכול לראותך עצוב אז הבאתי לך שי כדי לשמח אותך.
יש חיוכים שנשארים איתך יום שלם.. עד שאתה מניח את ראשך עייף ויגע על הכר.. ואולי אפילו עוד כמה ימים.
אחד כזה קיבלתי באותו רגע.
הוא לקח את השוקולד הסתובב במהירות (מסתיר את פניו שלא אראה את רגשותיו..) והתיישב במהירות במקומו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה